חורף
קפצתי היום לשלוּלית בּרחוֹב,
להיזכר בּימי ילדוּתי.
נִמרָחְתי אפּרקדן
על הכּביש המלוּכלך,
בקושי נחלצְתי רָטוֹב ומוּבָך.
כָּך נודע לי באוֹפן נָהִיר,
שאני כּבר אינני צעיר.
הוי החוֹרף שלי, חורפּי האהוּב,
לָמָה זֶה, למה עָזַבְתָּני..
כמו יונה (ענת דולב)
כּמוֹ יוֹנָה לבָנָה טהוֹרָה
היא פָּרחָה נִמְלטָה מכלוּבָה
המייסֵר המכְאיב בּמִסְתָּרים
שֶל גוּף ושֶל נֶפֶש.
מָלכָּת הרָדְיוֹ היָפָה
אֶת קולָה וחוֹכְמָתָה
הוֹתירָה לרָחֵף בחָלל חַיֵינוּ
לשָמֵר גָעגוּע
צוֹבֵט וקָבוּע.
הוֹי כָּמָה עצוּב ונִקרָע לי הלֵב
על עֲנָת האָחָת על עֲנָת דוֹלֵב.
6.2.2016
חג ההודייה
חג ההודייה
קניתי תרנגול-הודו ענק לכבוד חג ההודייה. הכנתי מקום בתנור הגדול. שכבתי לישון. באמצע הלילה, בעיצומו של חלום אירוטי, שמעתי זעקה מהסלון: "לָמָההה??"
קפצתי מהשמיכה. התרנגול ישב על כורסא, מתייפח, דמעות זולגות מעינייו." מה קרה הודי?" נזעקתי.
"גם לי יש שם",יבב התרנגול," שמי ראג' קאפּוּר, והשבוע הולכים מיליוני בני אדם לבצע טבח בבני עמי…"
"טוב…", מילמלתי, "זה חג ההודייה…"
"על מה מוֹדים ?!", צרח התרנגול המפלצתי, "למי אתם מֹודים?! לָמה מוֹדים?!… אנחנו חפים מפשע. לא יודעים כלום, רק מתי פּוּרים! מה אתם רוצים מהחיים שלנו?!" הוא רעד כולו בפרץ בכי קורע לב.
ניסיתי לעודדו, אך הוא היסה אותי, "שמישהו לעזאזל יסביר לי, מה הם רוצים מהחיים שלנו! כל פעם שאתם מודים למישהו אתם מחסלים חיה . שוחטים כבשים! זורקים פרות לתהום! עורפים תרנגולות מסוחררות!.. אני נשבע באמי אינדירה קאפור, שאני ארוץ לפוליטיקה, ואני אבחר ואז אנקום בכם עם חיידק אלים שמסתתר לי בבשר!" הוא כמעט התעלף מהתרגשות.
"אבל איך?", מלמלתי, " מחר מחרתיים אתה כבר מוגש לשולחן… אתה יודע באיזה מצב.."
"אוי ואבוי!!" זעק העוף הגדול, הזפק שלו התנדנדה סמוקה מאימה מצד לצד, "שחרר אותי! בבקשה! אני אודה לך כל חיי. אני אחולל מהפכה ! אנו נהייה עם חפשי! בזכותך! " הוא רטט כולו.
כאן נשברתי. פתחתי את דלת הדירה. "אתה משוחרר. לך ועשה את מה שאתה צריך לעשות!", גם אני התרגשתי, והייתה נימה דרמתית מכוננת בדברי.
התרנגול הענק החל לרדת זקוף בגרם המדרגות. "לא אשכח זאת! אמר מתייפח, "אני ובני עמי נודה לך כל חיינו! נכריז על חג הודייה לכבודך! נחגוג אותו כל שנה!…."
הוא יצא. מחלוני עוד הספקתי לראותו, פוסע זקוף לעבר הזריחה במעלה שדרות רוטשילד בואכה תיאטרון "הבימה".
1.12.15
ויאמר אלוהים
פסוקו של יום
—————
ויאמר אלוהים: "תּהֵא דָתּ!"
ותּהִי דָתּ.
וירְא אלוהים כּי רָע.
ויאמר אלוהים: "תעיפו לי מהעיניים את הדתות המזויינות האלה!"
ולא עָָָלָה בּיָדוֹ.
זו אני לצִידךָ
זו אני לצִידךָ
————-
קלוֹט אותי, קלוֹט, זו אני לצידְךָ,
לפנינוּ מדבּר ורוּח.
שָדוֹת מאחוֹר ועַלְוָה ירוֹקה,
ובּית קטן שזָנוּחַ.
קלוֹט אותי, קלוֹט, כּי הבּית שוֹמם,
כָּבְתָה כבר האֵש שבּאָח,
ובָּשְביל בּו טעינו, הנִפְתַל הדוֹמם,
דָם אַהֲבָתֵנו נשפָּךְ.
אין מצפֵּן בידינו, ולא אש שתשרוֹד,
חלפוּ השָנים אך המְשכנוּ נדוֹד,
קלוֹט אותי איש, קלוט עכשיו,
כּי הָנֶצָח עָטָפְךָ בּכנפָיו.
ייסוּרים זועָקים מגבּנוּ,
דוֹאבים את צליפַת השוֹט,
עָד אָנה הִגענוּ,
עָד לָמַה יָגענוּ,
ואָתָּה אֲהַבְתּני עָד כּלוֹת…
קלוֹט אותי איש, בגוּפךָ בּדָמךָ.
אני, אני אֲדְמָתְּךָ.
————————————-
א' תשרי תשע"ו
היום לפני
היום לפני
————
היום לפני ארבעים ושתיים שנים קראו לנו
קראו לנו והלכנו
אחרי חודשים רבּים חזרנו
עצובים ועייפים
פצועים ותשושים
אבלים וכואבים
פגועים ומוכּים
אך חזרנו
חזרנו אל פּרצופיהם מעוּותי המבוכה
של מנהיגינו
ומבּטם הָתָּר אחר אשמים
ולא נותר בּנוּ כּבר כּוח לדבֵּר
ולא רצון לענות
ושתקנו לנו
———————
יום הכיפורים תשע"ו
עיוורון
את רוב ימי חייהם מעבירים מרבית בני האדם בעוורון .
עיניהם ממוקדות בשיפולי ביטנם.
והם מתים מיותרים לחלוטין,
ידם לופתת את ארנקם.
ליל נקמות
ליל נקמות
————–
שתיים וחצי בלילה. למרות כדור השינה שמתרוצץ בי , לא מצליח להרדם. אני שרוע על הגב בחושך, מתרגל נשימות נכונות, מתהפך על הצד עייף עד מות, אך השינה לא באה. במטבח, עשרה צעדים ממני .. המקרר רגוע ושלו, חושך מוחלט ושקט בתוכו. מדי מספר דקות הוא פולט אנחת נשימה חלושה. שנתו עמוקה מאד והוא אינו מצפה לכל בעיות. אני נאבק בשנתי הנודדת, סובל מאד ואילו הוא מרשה לעצמו לשקוע בתרדמת אדישה וחסרת התחשבות.
נכון, הדברים המאוכסנים והמתערבבים בראשי מחבלים במאמץ, אבל גם בו הרי מאוכסנים דברים ועדיין הוא מצליח לישון… חוסר הסולידריות הזה, של המקרר שלי כלפי, מכעיס מאד. הוא כנראה, כבר שכח היכן הוא גר ומי דואג לכל מחסורו… ומי בכלל מקפיד לחברו לחשמל, המאפשר לו חיים אושר ועושר מכל טוב.
האגואיסט הזה, שמין הסתם מחייך לעצמו בסיפוק, חכם גדול בלילה. אין תמה שהוא כה מרוצה… הרי בבטנו הקרירה רובצים להם מעדנים טריים, כגון, פרוסות פסטרמה, גבינות משובחות, פירות מתפקעים ממתיקות, ביצים רגועות, מעדני חלב, חמאת בוטנים מעודנת, וצנצנת שוקולד למריחה שיש ביכולתה להשביע להקת חולדות שנמלטו מחפירות הרכבת הקלה , ועוד מבחר של בשרים שמנוניים ומיני -תרגימא שונים ורבים.
אז מה הפלא שהוא ישן?! אני אומר לעצמי, ומתכסה מיד בזיעה קרה של זעם ותאוות נקם. מקרר כפוי טובה שָמֵן שכמותו! אצלי הוא ילמד לקח! יצור קר, אדיש שכמותו, שמעז לנחור בעת שבעליו מתייסר קשות בשלוש לפנות בוקר!
בנחישות נקמנית אני מזנק מהמיטה, רץ אליו, עיניי אדומות מחרון. קום! אני צורח עליו. פוער אותו בפראות בלתי נשלטת. אור גדול מציף את תוכו והוא משמיע נהמת התעוררות. בתנועות היסטריות אני שולף מתוכו את כל הבשרים, הגבינות, הממרחים, משאיר לו רק את החרדל והקטשופ. ואז… ואז, אני מתחיל בחיסול המוני של התכולה.
מגרות נשלפות, מחבטות מתחממות, ביצים מתרסקות, בשרים וגבינות מושלכים בהמוניהם על פרוסות לחם, סכינים ננעצים לתוך ממרחים שלווים, אריזות נקרעות ונקניקים נערפים. מלפפון מצומק וזקן שנדחק מבוהל לפינת המדף, מנסה להציל את עצמו, אך הוא מתגלה ונשלף על ידי ואז נשחט באכזריות וגוויתו הקרועה לגזרים מושלכת על פרוסת גבינה צהובה.
מאחד התאים הנסתרים שבמקפיא, בוקע קול יבבה חנוקה. בתוכו אני מוצא בקבוק רוטט וקפוא של וודקה, שלפתי אותו ללא רחמים, פקק השעם נחלץ באחת, הענשתי אותו על נסיונו להסתתר, במספר בלתי ידוע של לגימות ארוכות ומכאיבות…
צלילים מופלאים של חורבן, רחש פיצפוץ, מיצמוץ, טיגון, וקירקוש כלים , מתנגנים בחלל הבית . רצח-עם של מוצרי מזון, אשר לא שיערו מה יתרחש עליהם באמצע הלילה, מתחולל מול עיניו הכלות של המקרר הבוגדני, ובתוכו אדמה חרוכה ושממה. מסונוור, פגוע והלום, הוא מזיל דמעות קפואות. עכשיו הוא כבר ידע מיהו בעל הבית! מי פֹּה הבוֹס!
ארבע בבוקר. אני זוחל כושל למיטה הסתוּרה. רגיעה מענגת מזדחלת לגופי… אני נרדם סוף סוף לקול בכיו החרישי והכנוע של המקרר…
רוב חייהם
את רוב ימי חייהם מעבירים מרבית בני האדם בעוורון .
עיניהם ממוקדות בשיפולי ביטנם.
והם מתים מיותרים לחלוטין,
ידם לופתת את ארנקם.
