משבר גדול אחרי עמוד 49.
צפיתי מאוחר בלילה, בסופו של סרט צרפתי ישן (בשחור לבן). הגיבור ( אלן דלון), מצית בעיניים מצועפות סיגרית ז'יטאן.שואף את העשן לריאותיו. הסיגריה בפיו משדרגת את יופיו הגברי. עשן אפרפר כאד מעל הים הצפוני, מתאבך בחלל החדר ומערפל את דמות האישה שמולו (ג'ולייט), יפהפיה צחורה, נוגת פנים. מלבין ומסתיר חליפות את גופה החשוף העוטה קומבניזון תחרה שחור, בעת שהיא נעה , חתו
לית, על סדין המשי הבוהק….
קשה, אמרתי לעצמי, קשה יהיה לוותר על סיגריה נפלאה שכזו, בלתי אפשרי… שיזדיין האלן קאר הזה!
מצד שני… אני לא הייתי ולא אהיה אף פעם אלן דלון … והבחורה ?! דינה ? רינה? מינה? ציונה? חדווה? ציפורה? ראומה? צופרת? יודפת.?… הן לא היו ואף לא תהיינה לעולם – ג'ולייט הצחורה והחתולית. והקומבניזון השחור… הרי זה נכחד כבר מזמן.. והפך מן הסתם למגבת מטבח..
נרדמתי מבוייש ומתוסכל מאד מאישיותי החלשה.
ויתם הלילה השלישי- שחר חדש יפציע…
מיכאל לוין / בלוג 