לאחר הפסקה של מספר ימים בקריאת המדריך של אלן קאר, עקב המשבר הנפשי החמור המתואר בפרק ג', נסעתי לטיול לפטרה שבירדן. במהלך ההליכה הארוכה בואדי מוסא, בחום של 35 מעלות, כשהדבר היחיד המסוגל להעניק לך תעצומות נפש, זה להמהם לעצמך את השיר, הו הסלע האדום, ( …לפסוח על השורה "מטח היריות היה קצר"… ) ,ואולי גם אי אילו גרמניות קשישות, בדרגות שונות של טיגון ואפיה, החולפות לידך רכובות על גבי ח
מורים עצובים, בפה פעור מהלם החום ואימת הרכיבה…
ובכן אי-שם, בואדי הלוהט , איבדתי את חפיסת הסיגריות היחידה שלי! נלחצתי מאד! המדריך הירדני הבהיר לי מיד ובתקיפות ממלכתית, "מוש סיגרטס אין פטרה! קן נוט ביי!". התיישבתי על סלע (אדום ולוהט כמו מחבת), ועשיתי הערכת מצב צבאית. "תהיה גבר", אמרתי לעצמי, "המבצע ממשיך… ! " המשכתי במסע ( מזמזם כל העת, …הגענו אל הסלע האדום או הו הו…)
עוד כשעת הליכה, ואז מצאתי את עצמי, מעורפל מהחום, בסצינה המשפילה הבאה:
אני, אדם מבוגר, חזות אירופאית, משקפי ריי-באן אופנתיות, כובע קסקט חדש, עומד שפוף ומושפל, אל מול בדואי קשיש המוטל למרגלות גמל מעולף ומעשן להנאתו, ומבקש בערבית עילגת -סיגריה. לאחר שניות ארוכות הביט בי הבדואי , הוציא חפיסה מקומטת ומיוזעת של סיגריות ירדניות, ואמר: "תפדל סאחב". את הדולר שהצעתי לו סרב לקבל תוך ניפנופי ידיים.
התיישבתי על סלע אדום אחר, בצל המקדש המרכזי בפטרה, שאפתי את הטבק המופלא, וחשבתי לעצמי "יוסטון , יש לנו בעיה רצינית…". כעסתי ושנאתי את עצמי ואת זאכי שמואלוב, שהציע לי את הסיגריה הראשונה לפני כחמישים שנה, ( שנהרג כמה שנים לאחר מכן מפגז במלחמת ההתשה…). רוח שרבית שנשבה בין מצוקי הסלעים הקדמונים, שרקה לי " אתה חלש… אתה חלש… " . גרמניות זקנות ומטוגנות , הביטו בי בגועל.. (זה לא יפה להביט ככה על יהודי, חשבתי…) .
אני עדיין במסלול. לא אמרתי נואש!
אולי הבדואי הקשיש, הרובץ בפתח עיר הנבטים ההרוסה, יודע את העתיד לבוא…. ואולי הגמל…
ויהי שחר ויהי לילה ויחלפו הימים ודברם.
מיכאל לוין / בלוג 