בימים האחרונים,לא הספקתי לקרוא הרבה… אבל כמות הסיגריות החודרת לריאותי פחתה למחצית (!). המחבר הבריטי משתדל מאד לא להעליב אותך, לא מכנה אותך בכינויי גנאי, ואף לא משפיל. אתה, המעשן, ניחנת באופי חזק, אין עליך, רק שקרה המקרה העגום, ומישהו הוליך אותך שולל, הפילך למלכודת. אתה לא אשם חלילה, אתה בסך הכל, קורבן לנוכלות, ונוכלים הרי יכולים להוליך שולל כל אחד, במיוחד אם אתה נער שמקנא בג'י
מס דין או נערה המקנאת בנטלי ווד.
טוב, אז לעשן עוד לא הפסקתי, אבל החלטתי להתחיל להתאמן וכבר עתה לסגל לעצמי כמה גינונים של הלא מעשנים…
ישבתי לי במרפסת של מסעדה (באזור מותר לעישון…), שני זוגות צעירים, בהליכי חיזור ראשוניים, ישבו בסמוך, סיימו 6 מנות עיקריות, והזמינו מעט מנות אחרונות לקינוח (מוס, ברולה, פנאקוטה, סורבה מצבעים שונים, עוגת שוקולד חמה, עוגת גבינה קרה, קרם פירות יער, טראפלס, פרופיטרול, שתי פרוסות קרם שניט, עוגיות שמרים, תופיני תמרים ופרג, באקלאווה, מאליבי אירופאי, מעמול תורכי, כנאפה א לה אורנג' וקערה עם קרם שמנת ותותים בדגם פאבלובה) וכמובן, קפה הפוך נטול, קפה הפוך חלש, מאקיאטו כפול, אספרסו ארוך, קפה לאטה בלי קצף עם מעט קינמון ותה צמחים לכולם : קמומיל, מרווה, לימונית, תרד נפאלי, חצילית, ובצלצלית עם גרגרי איצטרובל…. – כל המשקאות עם סוכרזית…( התה, על חשבון הבית.)
משהגיעו הטובין וחוסלו חרישית בתוך דקות, הציתה הבחורה הפחות שמנמנה, סיגריה….. ! הופה!! זה הזמן לתקוף! הסתובבתי לכיוונה ופלטתי ביבושת חרישית וארסית, "אם לא אכפת לך, זה מאד מפריע…" היא הביטה בי בזעם ומעכה את הסיגריה. שני האחרים (שמנמנים אף הם, כצמד דובוני איכפת לי), לא הספיקו אפילו להפעיל את המצתים.
ישבתי מרוצה מעצמי דקות ספורות ואז השתלטה עלי תחושה רעה. התחושה הייתה איומה. הרסתי יחסים באיבם. הרגשה קשה של שמוק רציני, מילאה אותי. איך זה, שאלתי את עצמי, שכל קנאי האויר הנקי, משלימים עם היותם כאלה פוצים? מה כבר קרה?! התלבשו יפה, הזמינו שולחן, אכלו עיקריות, אכלו מנות אחרונות ורוצים לעשן, סו וואט?! תנו להם!!! וכי הבל פיהם של קנאי איכות הסביבה, הפולט גזזי חממה, מרוב המזון העשבי שהם זוללים כדי לחיות לנצח, זה לא מסוכן?!…
אחרי דקות ארוכות של יסורי מצפון והלקאה עצמית, פניתי אליהם: "יאללה, נעשן". הם הביטו בי בחשדנות, האומללים הללו, ואז הדלקנו סיגריות ( מארלבורו אדום, פרלמנט, קאמל, דוידוף דק, ווינסטון לייט), תוך ציחקוקי אושר ועליצות ותפיחות שכם הדדיות. גם היותר שמנמונת הדליקה… הזוגות הטריים התחבקו. המשבר חלף. רומנטיקה עדינה חזרה לנשב מעל שולחנם. הזמנתי להם בקבוק יין-קינוח כפיצוי, דבר שגרם להם להזמין סבב נוסף של כל המנות האחרונות…
החלטה מספר 1. גם אם אפסיק, לא אעיר ו/או אציק ו/או אנדנד לאחרים ולא אתמכר לרגישות חולנית לעשנו של הזולת…. עשנו של אדם, כבודו.
היום הארוך בשנה גווע. המחר קצר יותר. רגע האמת מתקרב?
מיכאל לוין / בלוג 