ליל נקמות

ליל נקמות
————–
שתיים וחצי בלילה. למרות כדור השינה שמתרוצץ בי , לא מצליח להרדם. אני שרוע על הגב בחושך, מתרגל נשימות נכונות, מתהפך על הצד עייף עד מות, אך השינה לא באה. במטבח, עשרה צעדים ממני .. המקרר רגוע ושלו, חושך מוחלט ושקט בתוכו. מדי מספר דקות הוא פולט אנחת נשימה חלושה. שנתו עמוקה מאד והוא אינו מצפה לכל בעיות. אני נאבק בשנתי הנודדת, סובל מאד ואילו הוא מרשה לעצמו לשקוע בתרדמת אדישה וחסרת התחשבות.

נכון, הדברים המאוכסנים והמתערבבים בראשי מחבלים במאמץ, אבל גם בו הרי מאוכסנים דברים ועדיין הוא מצליח לישון… חוסר הסולידריות הזה, של המקרר שלי כלפי, מכעיס מאד. הוא כנראה, כבר שכח היכן הוא גר ומי דואג לכל מחסורו… ומי בכלל מקפיד לחברו לחשמל, המאפשר לו חיים אושר ועושר מכל טוב.

האגואיסט הזה, שמין הסתם מחייך לעצמו בסיפוק, חכם גדול בלילה. אין תמה שהוא כה מרוצה… הרי בבטנו הקרירה רובצים להם מעדנים טריים, כגון, פרוסות פסטרמה, גבינות משובחות, פירות מתפקעים ממתיקות, ביצים רגועות, מעדני חלב, חמאת בוטנים מעודנת, וצנצנת שוקולד למריחה שיש ביכולתה להשביע להקת חולדות שנמלטו מחפירות הרכבת הקלה , ועוד מבחר של בשרים שמנוניים ומיני -תרגימא שונים ורבים.

אז מה הפלא שהוא ישן?! אני אומר לעצמי, ומתכסה מיד בזיעה קרה של זעם ותאוות נקם. מקרר כפוי טובה שָמֵן שכמותו! אצלי הוא ילמד לקח! יצור קר, אדיש שכמותו, שמעז לנחור בעת שבעליו מתייסר קשות בשלוש לפנות בוקר!

בנחישות נקמנית אני מזנק מהמיטה, רץ אליו, עיניי אדומות מחרון. קום! אני צורח עליו. פוער אותו בפראות בלתי נשלטת. אור גדול מציף את תוכו והוא משמיע נהמת התעוררות. בתנועות היסטריות אני שולף מתוכו את כל הבשרים, הגבינות, הממרחים, משאיר לו רק את החרדל והקטשופ. ואז… ואז, אני מתחיל בחיסול המוני של התכולה.

מגרות נשלפות, מחבטות מתחממות, ביצים מתרסקות, בשרים וגבינות מושלכים בהמוניהם על פרוסות לחם, סכינים ננעצים לתוך ממרחים שלווים, אריזות נקרעות ונקניקים נערפים. מלפפון מצומק וזקן שנדחק מבוהל לפינת המדף, מנסה להציל את עצמו, אך הוא מתגלה ונשלף על ידי ואז נשחט באכזריות וגוויתו הקרועה לגזרים מושלכת על פרוסת גבינה צהובה.

מאחד התאים הנסתרים שבמקפיא, בוקע קול יבבה חנוקה. בתוכו אני מוצא בקבוק רוטט וקפוא של וודקה, שלפתי אותו ללא רחמים, פקק השעם נחלץ באחת, הענשתי אותו על נסיונו להסתתר, במספר בלתי ידוע של לגימות ארוכות ומכאיבות…

צלילים מופלאים של חורבן, רחש פיצפוץ, מיצמוץ, טיגון, וקירקוש כלים , מתנגנים בחלל הבית . רצח-עם של מוצרי מזון, אשר לא שיערו מה יתרחש עליהם באמצע הלילה, מתחולל מול עיניו הכלות של המקרר הבוגדני, ובתוכו אדמה חרוכה ושממה. מסונוור, פגוע והלום, הוא מזיל דמעות קפואות. עכשיו הוא כבר ידע מיהו בעל הבית! מי פֹּה הבוֹס!
ארבע בבוקר. אני זוחל כושל למיטה הסתוּרה. רגיעה מענגת מזדחלת לגופי… אני נרדם סוף סוף לקול בכיו החרישי והכנוע של המקרר…