חג ההודייה

חג ההודייה
קניתי תרנגול-הודו ענק לכבוד חג ההודייה. הכנתי מקום בתנור הגדול. שכבתי לישון. באמצע הלילה, בעיצומו של חלום אירוטי, שמעתי זעקה מהסלון: "לָמָההה??"
קפצתי מהשמיכה. התרנגול ישב על כורסא, מתייפח, דמעות זולגות מעינייו." מה קרה הודי?" נזעקתי.
"גם לי יש שם",יבב התרנגול," שמי ראג' קאפּוּר, והשבוע הולכים מיליוני בני אדם לבצע טבח בבני עמי…"
"טוב…", מילמלתי, "זה חג ההודייה…"
"על מה מוֹדים ?!", צרח התרנגול המפלצתי, "למי אתם מֹודים?! לָמה מוֹדים?!… אנחנו חפים מפשע. לא יודעים כלום, רק מתי פּוּרים! מה אתם רוצים מהחיים שלנו?!" הוא רעד כולו בפרץ בכי קורע לב.
ניסיתי לעודדו, אך הוא היסה אותי, "שמישהו לעזאזל יסביר לי, מה הם רוצים מהחיים שלנו! כל פעם שאתם מודים למישהו אתם מחסלים חיה . שוחטים כבשים! זורקים פרות לתהום! עורפים תרנגולות מסוחררות!.. אני נשבע באמי אינדירה קאפור, שאני ארוץ לפוליטיקה, ואני אבחר ואז אנקום בכם עם חיידק אלים שמסתתר לי בבשר!" הוא כמעט התעלף מהתרגשות.
"אבל איך?", מלמלתי, " מחר מחרתיים אתה כבר מוגש לשולחן… אתה יודע באיזה מצב.."
"אוי ואבוי!!" זעק העוף הגדול, הזפק שלו התנדנדה סמוקה מאימה מצד לצד, "שחרר אותי! בבקשה! אני אודה לך כל חיי. אני אחולל מהפכה ! אנו נהייה עם חפשי! בזכותך! " הוא רטט כולו.
כאן נשברתי. פתחתי את דלת הדירה. "אתה משוחרר. לך ועשה את מה שאתה צריך לעשות!", גם אני התרגשתי, והייתה נימה דרמתית מכוננת בדברי.

התרנגול הענק החל לרדת זקוף בגרם המדרגות. "לא אשכח זאת! אמר מתייפח,  "אני ובני עמי נודה לך כל חיינו! נכריז על חג הודייה לכבודך! נחגוג אותו כל שנה!…."
הוא יצא. מחלוני עוד הספקתי לראותו, פוסע זקוף לעבר הזריחה במעלה שדרות רוטשילד בואכה תיאטרון "הבימה".

1.12.15