אני מתקדם בקריאה איטית ומורטת העצבים. לא מצליח להתווכח עם המחבר. באיטיות של עוצבת שיריון בלגית, הוא נע קדימה לאיטו, הורס את קו ההגנה הראשון ונע לכוון קו החפירות השני, חיילי הנאמנים והמסורים לדרכי ואישיותי, נופלים כמו זבובים, גם אלו המסרבים להיכנע. הטור הדורסני מתקדם אט אט אך בתיחכום טקטי ואסטרטגי, לעבר היעד המבוצר האחרון. לוחמי המשמר בכוננות, אך הינם מתוחים מאד. יראים מהכיבוש המשפי
ל, מהתבוסה שאולי תתרחש ובעיקר מתנאי הכניעה.
התחלתי בסדרת אימונים מפרכים. בבוקר, עם הקפה (הוי הקפה הקפה, מחמל הקופאין, מה יהא עליו)- רק סיגריה אחת! (קשה לתאר במילים עד כמה זה אכזרי…). במשרד, החפיסה מוסתרת במגרה. חסל סדר הדלקת סיגריות לא מתוכננות!
במסעדות, אין יותר עישון בין המנות.
במכונית, רק בנסיעות ארוכות… (טרם קבעתי את כללי הפרשנות למונח נסיעה ארוכה…)
במיטה, החגיגה הסתיימה- אין סיגריות. (רוצה לעשן? צא מהמיטה המפנקת! עשן כמו כלב עירום ומושפל בסלון החשוך…)
בבר, רק אחת עם כל משקה. ולא יותר משני משקאות…
רק בעת כתיבת פרקים אלו אני מעשן כמו ארובה בבירמינגהם… מטעמי נקמנות מובנים…
אלא מה?! הנה אני שם לב, כי דווקא בעת מצוקה קשה זו, אני יותר שלו וסובלני… ( עם כי כבוי במידת מה), האפר הפסיק להישמט על מכנסי וחולצתי, דבר שהיה גורם לי לקפוץ בפתאומיות כנשוך נחש ולנער את עצמי בתנועות מגוחכות למראה, ( מצב שתמיד הביכני מאד, ביחוד בעת ישיבות עם אנשים רציניים ושקולים…). בנוסף , אני מאד מנומס בעת הנהיגה. אני מאפשר מעבר להמוני הולכי רגל ורוכבי אופניים בכבישי העיר, תוך תנועות רחבות בידיים, המזמינות את העדר לעבור… כמובן שזה מייצר אחרי טורי מכוניות של נהגים רוצחים בפוטנציה… אבל למי אכפת כל עוד אתה שלו ונינוח…
לאנשים המשוחחים עמי אני נראה קשוב יותר, רציני עם דוק של עצב , הם משמיעים את דעתם עד תום, ללא כל הפרעות מצדי, ואז אני מתפנה לתשובה חרישית, עינינית ושקולה, שאותה לא ישכחו לעולם…
חברי, אשר רובם אינם מעשנים אך מכורים לספורט כאחוזי אמוק, מתלחששים מאחורי גבי, מלטפים מדי פעם את ראשי, כחוששים מתופעות גמילה אלימות, או ממשבר נפשי מתקרב, שילווה, מן הסתם, בהתקפי בכי תמרורים בלתי נשלטים. גם התעניינות הנשים בי, אשר הייתה דלילה ממילא, פחתה באופן משמעותי. אני משדר כנראה ישימון רגשי…
אך כשאני מחליט לעשן,… או אז אני ממתין כחמש דקות מרגע ההחלטה (זוהי הוראה חד משמעית של האדמו"ר א. קאר הפוץ…), מוציא סיגריה ובאיטיות מכניסה לפי, ממתין… אין צורך בהיסטריה, מחפש בשלוה סטואית את הזיפו שלי (עיין בפרק ו'), ממשמשו ומלטפו, פותח המכסה, קליק מופלא, להבה כחלחלה בבסיסה וצהובה בקצה, מצית את הסיגריה, שאיפה אחת נונשלנטית, וסגירת המכסה, נקישה מולפאה שניה. עשן לבן ודק, כלקוח מארובת הותיקאן לאחר בחירת האפיפיור החדש, מיתמר ויוצר דמויות שקופות ומרתקות… העיניים מתערפלות בהנאה.
מה לעזאזל מתרחש פה מאחורי גבי? ההפכתי לסוכן כפול? או במקרה הטוב, לבעל אישיות מפוצלת? מי אני? מה אני? אלאן קאר הזה עוד חי בכלל?
אשמורת אחרונה. השמש כבר אורבת במזרח. על איזה מין אדם היא תאיר מחר….?
מיכאל לוין / בלוג 