רק כשהיגעתי לעמוד 100, הסתבר לי (חיפוש בגוגל), כי אלאן קאר נפטר בגיל 71 מסרטן הריאות, 23 שנים (!) לאחר שהעיף לעזאזל את הסיגריה האחרונה שלו… זה מאד לא יפה מצידו להסתיר מידע שכזה מקוראיו. חשבתי לכתוב לו מכתב זועם, אך הדואר אינו מגיע לכתובתו הנוכחית… מי שהרגיע אותי היה דווקא קשיש חביב אשר כמעט דרס אותי באופניו בעת ש"קרע" באופניו את מורד שדרות בן ציון, וסינן לעברי כשסיגריה תחובה בז
וית פיו המקומטף, "תעבור ללכת בצד הנכון.." דבריו נשמעו לי כהוראה משמים, והחלטתי בכל זאת להמשיך בתהליך הגמילה, למרות שעדיין רב כעסי על המחבר, שהתנהג באופן מאד לא אמין…
במוצאי שבת הלכתי להפגנת ה"פרייארים", (לאחרונה יש בשכונה ארוע מסוג זה מדי מוצ"ש), רציתי מאד להיתרשם מרחשי הציבור ולהשתתף באכפתיות הגדולה הקיימת עתה בקרב האוכלוסיה , באשר לאמות מידה נכונות וראויות בכל התחומים: חברה, כלכלה, צדק, חלוקת הנטל, איכות סביבה, התחשבות בזולת וכו'.
רתמתי את אופני למתקן מבהיק ויפה (יוזמת ניבחרי העיר לשיפור האסטטיקה…), והתערבתי בהמון הצועד באון להשגת יעדיו. ניסיתי אפילו לצעוק איזו סיסמא, אך מאז הפחתת העישון בוקע ממני קול סדוק וחלש בגבהים מתחלפים… ונאלצתי לוותר.
והנה בשובי לאופני, התגלתה לי תופעה אנטרופולוגית מרתקת. מסתבר כי חלק נכבד מאד מהציבור, נוטה לחשוב, (בתום לב וללא כל כוונת זדון כמובן..), כי סלסילות הרשת המותקנות ברוב האופניים הינם פחי אשפה ציבוריים קטנטנים, אשר עיריית תל אביב פיזרה לשיפור הניקיון בעיר… למרות שבמרחק זעיר היו מוצבים פחים רשמיים לחלוטין…
סלסילת האופניים שלי, המשמשת אותי בדרך כלל להובלת מצרכי מכולת בסיסים, חוללה והפכה על ידי ציבור אזרחים טובים ואיכפתיים מאד, לפח זבל. וכך גם סלסילות האופניים הנוספים שעגנו שם.
סלסילת האופניים שלי זכתה לארח מטמון מרשים ביותר של מוצרי פסולת מחאתיים: מפיות נייר משומשות על כל סוגיהן, כוסות חד פעמיות עם שאריות של משקאות, שקיות ריקות של חטיפים, אריזות נוטפות של גלידות וממתקים, פירות נגוסים למחצה, שקיות נייר פלסטיק וקרטון, בקבוקים ריקים, תחבושת משומשת, כרוזים שונים, ואפילו חפיסה ריקה של קונדומים, שאין לדעת מה התרחש עם תוכנה במהלך ההפגנה… וגם כמות נכבדה של חפיסות סגריות ריקות… ועוד…
רוקנתי את כל האשפה הזאת לפח הציבורי הסמוך (שהיה ריק למדי…) עליתי על אופני וחשבתי שכנראה טעיתי, כפי הנראה אזרחי העיר אשר כל כך שונאים את העירייה, מחרימים במתכוון ובמפגיע את השימוש בפחים העירוניים וזאת מתוך עיקרון ציבורי נאור ומחאה צודקת! התמלאתי גאווה ואושר!
רכבתי על אופני ברוח הלילה הנעימה לכיוון דירתי. בעליה המפרכת של שדרות חן, דהר מולי בירידה המופלאה , מי אם לא, הקשיש שכמעט דרסני בבוקר, סיגריה בפיו. ניפנפנו לשלום האחד לשני כמכרים ותיקים…
בבית, התחשק לי מאד לעשן, נזכרתי במחבר אלאן קאר הנוכל האומלל, חשבתי על עשרות המחאות שעוד נכונו לי, וויתרתי. נירדמתי עם הספר. עמוד 103….
שבוע חדש פרץ הבוקר. שבוע טוב וחשוב חשוב… שבוע אמיתי!
מיכאל לוין / בלוג 