משבר קשה . השבוע היה בעייתי מבחינת הגמילה. ארעו יותר מדי התרחשויות שהזמינו הצתה (סיגריה) ושאיפות עמוקות. אנשים רבים שילמו בחייהם, מי בגלל שאיבד טעם בחייו ומי בגלל שרצה להוסיף טעם לחייו. מי בגלל שרצה לזעוק ומי בגלל שתר אחרי קצת שקט. רב חשוב, "פוסק דור", הלך לעולמו ואנו נשארנו לבינתיים בעולמנו , איש איש וצרור תלאותיו, אכזבותיו, וגעגועיו. שר בממשלה קיפץ וחזר בו מחזונו המטופש . מיפ
לגה שמייסדה בתרדמת, הפכה לפירורי לחם עבשים שלא מתאימים אפילו לשניצל מבשר קפוא. ראש ממשלה טומן סוד אך מפזר רמיזות. השכנים משמידים האחד את השני אך מתקרבים אלינו לטווח מאיים. ו"המוסד לביטוח לאומי"… השם הכל כך ממלכתי האמור לכאורה להפיח בטחון בלב כל אזרח, הפך למעשה לאינקוויזיציה המודרנית, אימת כל ניזקק, חלום הבלהות של קשישים, נכים, עניים ואזרחים שקרסו. זהו מוסד ניקלה מעצם העובדה שכל הניזקק לשירותיו הינו בחזקת נוכל, עד אשר לא יוכיח אחרת… וכשמובאת סוף סוף הראיה, (ונטל ההוכחה … או הו.. מסובך, מתיש ומקצר חיים…) מתחילה סידרת עינויים חדשה של התחמקות בירוקרטית זדוניות לב. התשלום היחיד המגיע ללא בירוקרטית הזוועה, ממרתף הסאדו הזה, ואף בצרוף סמיילי ענק , זה תשלום הפעוט של "דמי קבורה"…
ומעל כל זה מרחף שרב מעלף…
כן. במצב הזה קשה לאדם חסר כח רצון, חלש אופי, נמושה עלובה, סמרטוט אנושי לח – להיגמל.
בכל זאת אני מצליח עדיין להשאר בטווח הצימצום בכמות הסיגריות, שכפיתי על עצמי. אני ממשיך בקריאת המדריך להפסקת העישון, חרף הטינה שאני רוכש למחבר שמת מסרטן הריאות והסתיר עובדה קרדינלית זו מקוראיו הנאמנים, מצאן מרעיתו…
ובתוך כל זה אני מנסה לתחזק גם איזו שגרה נורמלית…
רכבתי על אופני לשפת הים ( כ-500 מטר) והתיישבתי על ספסל מול הגלים לנוח ולהרגע מהמאמץ. על פני חלף רץ מיוזע, שמנמן ומקריח, שניכר בו, על פי תנועותיו הרופסות והבעת פניו, שכבר הספיק לרוץ מספר סיבובים סביב הטיילת. אחרי זמן מה שוב חלף אותו הרץ לאחר שהשלים סיבוב נוסף, וכך היה במשך כשעה תמימה. בסיבוב האחרון ה"ספורטאי" עצר מולי, גונח כפר בשערי המשחטה, ונשימתו מחרחרת כמשרוקית חלודה ואז צנח והתיישב על הספסל לידי. דקות ארוכות חלפו עד אשר הסדיר את נשימתו, הצעתי לו מים מבקבוק שהיה עמי, הוא נאות בשמחה. התפתח דו-שיח.
אני: "למה לך לרוץ ככה בחום הזה?" רץ:" אני מכור לזה" אני: " באמת?!" רץ: "לא ממש. התחתנתי לפני חודש…" אני: "נו?" רץ: "אשתי מדריכת ספורט…. ורצה מרתון…" אני: "נו?" רץ: "אני חייב להגיע לרמה שלה…" אני: "למה?" רץ: "כי אני הגבר!" פצחתי כמובן מיד, בהסבר פסיכולוגי ופילוסופי עמוק, שבסופו הבין הרץ האומלל שכך לא יהפוך לגבר, וכגבר אמיתי עליו להיות מה שהוא, לשמר את עצמאותו, ולהיות מצליח וסקסי במקצועו (מסתבר שהוא רואה חשבון…). בתום ההרצאה הצתתי סיגריה והצעתי גם לרואה החשבון. "הגבר" החדש היסס הציץ לצדדים בחשש גדול ונטל סיגריה, "חסר לי רק שאשתי תגלה שעישנתי…", אמר בדאגה ושאף שאיפה עמוקה מלווה באנחת תענוג, "…היא גם חזקה מאד בג'ודו ואיגרוף תאילנדי…"
אחר כך, התפתחה שיחה על על הא ועל דא, על המצב הפוליטי העכור, על המחאה החברתית… נפרדנו לא בטרם איחלתי לו הצלחה במאבקו הצודק להפוך ל"גבר" אמיתי… וכמובן החלפת מספרי טלפון…
מיד לאחר השקיעה האדומה והמופלאה חזרתי לדירתי, מעודד מאד מתלאותי שלי… כל אותו ערב הבטתי בחפיסת הסיגריות בתעוב.
קרוב לחצות, התקשר רואה חשבון. " היא ישנה הספורטאית," לחש לטלפון "יצאתי בשקט בשקט למרפסת המטבח, לעשן … רציתי להגיד תודה…" לעולם לא נדע מה במוחו של הזולת…
מאד מאד אהבתי את אזרחי המדינה בדקות אלה… עוד נכונו הפתעות.
מיכאל לוין / בלוג 